תגית: אס"אס

אבנים מן הנהר אורסולה הגי רומן מלחמתי הוצאת מודן

אבנים מן הנהר אורסולה הגי פרוזה הוצאת מודן טרודי נולדה בגרמניה של מלחמת העולם הראשונה. בתקופה זו, התרבות האירופית חתרה למושלמות חברתית וגופנית, אדיאולוגיות חדשות, בחלקן פשיסטיות שהעלו על נס את השלמות הגופנית והרוחנית וכבשו את החברה האיטלקית והגרמנית, לב האיטליה וגרמניה. כאשר פורצת מלחמת העולם השנייה, הופכת טרודי לחריגה קיצונית ביותר בהתנגדותה השקטה לשילטון האימים הנאצי ומסתירה בביתה יהודים. זהו סיפור מדהים של גרמניה בשתי המלחמות, בעיקר מלחמת העולם השנייה. רומן מלא עוצמה. 444 עמודים שלא תשכחו
אורסולה הגי, ילידת גרמניה, היגרה לארצות הברית. פרופסור לכתיבה יוצרת באוניברסיטת איסטרן בוושינגטון.
אבנים מן הנהר אורסולה הגי פרוזה הוצאת מודן

השארת תגובה

מתויק תחת גרמניה במלחמה, שואת היהודים

נפילת פאריס איליה ארנבורג פאריס תחת הכיבוש הגרמני

 נפילת פאריס מאת איליה ארנבורג, הוצאת גזית, 1945, תרגמו מרוסית מרים וגבריאל טלפיר, 515 עמודים
חבורת גולים רוסיים, אמנים, עיתונאים, סופרים וסתם אופורטוניסטים, החיים בפאריס שלאחר מלחמת העולם הראשונה ומהפיכת אוקטובר, מנסים להתמודד עם עצמם, עם האידיאולוגיה הקומוניסטית ועם הכיבוש הגרמני. תמונה מרתקת ביותר של החים בפאריס על דמויותיה הידועות, על סלונים ספרותיים, על עלייתם של ציירים ידועים, על אנשי רוח והוגים שמנסים לתאר לעצמם אירופה חדשה, אהבת ושנאות.

"לאטאליה של הצייר אנדרה, נכנס גרמני. למראה המדים האפורים-ירוקים חייך אנדרה:
"אתה יכול לקחת אותי, לא אקח חפצים.."
"אתה לא מכיר אותי? גרתי אצל הגברת קואד, הנופים שלך מצאו חן בעיני. הכרנו זה את זה בקפה 'הכלב המעשן'..
הגרמני רצה ללחוץ את ידו אבל אנדרה לא הושיט לו יד.
"הממ, כן, ואתה אמרת לי שפאריס תושמד. וודאי התעסקת אצלנו לא בדגים אלא בריגול. ידעת את כל סודות החצר הברלינאית. ומה, אתה מרוצה? אמנם את -פאריס לא החרבתם. הרי אתם מוכרחים לחנות באיזה מקום, והנה בחרתם לכם את העיירה הזאת. " אנדרה קרב לגרמני. "אתם חושבים שכבשתם את פאריס? שטויות, פאריס פשוט נפלה לידיכם. פאריס יצאה מכאן. כולם חוזרים, אני לא מכחיש. הנה ג'וזפינה פתחה את המסעדה שלה. אנשים חוזרים, אך לא פאריס. פאריס לא תחזור, פאריס אינה קיימת עוד. היא אינה בשום מקום וחסל, עכשו קח אותי!"
"לאן?"
"אני לא יודע, אתה יודע יותר טוב ממני, למפקדה, אל הקיר, אל הבור, יקח אותך השד.."
" למה אתה מעליב אותי?"
" אותך? אי אפשר להעליב אותך. לך יש טנקים, מפציצים,מכונות יריה, רובים אוטומטיים וגולגולת מטומטמת ולי מה יש? הנה האנקול הזה, קח אותי או שאחנוק אותך!"
" אין לי לאן להוליך אותך, אני לא יודע בעצם, לשם מה באתי אליך..נראה שנזכרתי במשהו. היום אמר לי הליוטננט שאני גרמני גרוע!מוזר, ואולי מחר יעמידו אותי אל הקיר.."
אנדרה ציפה למות אבל במקום זאת קיבל גרמני איכטיאולוג בעל חוויות..
"הבן נא, אני צרפתי ואתה גרמני!"
"אני מבין, הדבר מפריע לי מלשוחח אתך. חשבתי שאנחנו בני תרבות אחת. אך לא, תעלה מפרידה בינינו. איני יודע במה אפשר לסתום אותה.."
" גם אני לא יודע", התרכך אנדרה, "כנראה בדם. בלי שפיכות דמים אי אפשר כאן.."
עמוד 513
איליה ארנבורג מגדולי סופריה של ברית המועצות נולד ב-1891 להורים עניים. נדד על פני רוסיה הרעבה. בת 1909 הגיע לפאריס. עם פרוץ המהפכה ב-1917 חזר לרוסיה. בתקופה שבין שתי המלחמות ערך מסעות נרחבים כעתונאי שהיה עד למלחמת איטליה נגד חבש ובמלחמת האזרחים בספרד, כתב הרבה ספרים ביניהם כתבי אשמה חריפים נגד הנאציזם והפשיזם באשר הוא. היה אוהד גדול של ארץ ישראל.

השארת תגובה

מתויק תחת מלחמת העולם השניה

המנהרה אנדרה לאקאז מאוטהאוזן מלחמת העולם השניה

המנהרה אנדרה לאקאזמאוטהאוזן מלחמת העולם השניה' הוצאת מעריב 1981, תרגם מצרפתית אביטל ענבר, שני כרכים, 612 עמודים LE TUNNEL ANDRE LACAZE-1978

1943. צפון יוגוסלביה-אוסטריה: במחנה עבודת-הכפיה לויבל, היתה רק דרך אחת לחיות: הדרך קדימה, להיות אחד מעובדי הכפיה שנבחרו לחפור את המנהרה. הגרמנים רצו בה בכל מחיר ובמהירות-שיא. עבודת-פרך, רעב, מכות והשפלות, אימת ה"ריצה על הקו" , ריצה מאולצת אל הגדר החשמלית, הטבעה בחביות מים, מדרגות המחצבה שם היה עליך לסחוב במעלה המדרגות סלעים במשקל של עשרות קילו כאשר גופך שקל בקושי ארבעים בגלל הרעב ותנאי החיים, הדוקטור המטורף שערך ניסויים באלפי אסירים, זה המחיר אותו נדרשת לשלם יום-יום, שעה-שעה, עבור הסיכוי הקלוש לצאת בחיים ולא דרך הארובה. זהו סיפורם המדהים, המזעזע והמופלא של מאות ספורות של אנשים רגילים, שהנאצים ליקטו ברחבי אירופה וריכזו במחנה לויבל הנידח, סניפו של בית המוות מאטהאוזן. עלילה מדהימה של גבורה נואשת ושל הקרבה אישית ואפילו קבוצתית, בד בבד עם רוע ואכזריות, של שפלות וסבל אין- קץ, אותה מגולל אחד מניצולי המחנה, אחד מאלה שחוו את הגיהנום על בשרם. תיאור של היהודים במחנה ושל הקומוניסטים. אחד הלקחים החשובים שיכול היה אדם ללמוד במחנה שתמיד עדיף להיות חלק מקבוצה, לתת ולא לקחת – מי שנתן, סופו שגם קיבל וכך יכל היה להמשיך לחיות, מתוך שסמך על חבריו. זהו סיפורו של פולו, איש העולם התחתון הצרפתי, פיקח ורב-תושייה, המתאר בשפה חיה ותוססת, בעגת רחוב פאריסאית ציורית, את פרשת חייהם הנעלמה של שלדי-האדם, אשר יכלו לכוחות הרשע הנאציים. יחד עם זאת עובר על גיבור הספר שינוי והוא הופך מפושע קטן, עם מחשבות קטנות על הישרדות, לאדם חושב ואינטליגנטי. הספר היה לרב מכר גדול בצרפת, תורגם לשפות רבות ועובד לסרט.
612 עמודים עוצרי נשימה. הספר מרתק מהשורה הראשונה.
"פולו שם לב שמימין מרכזים את הצעירים, את הז'לובים. משמאל את הגפרורים, את הזקנים, את אלה שנראו כמו פגרים, כל אלה  שהראשים שלהם התנפחו כמו דלעת בגלל ורדת, או שזפקת נוראה עיקמה להם את הצוואר. אלא השגרמנים היו כמובן די בני זונה בשביל לשלוח למוות בלי היסוסים את האסירים הבריאים דווקא. "אים גליישן, שריט מארש!" אל המקלחות, קדימה צעד!..זה לא היה מסובך, ומשלוחים שלמים היו לעפר ואפר עוד בטרם הספיקו השרייברים (פקידים) לרשום את הבאים: במאותהאוזן היה זה מעשה של יום-יום. ספרדים, צ'כים, אוקראינים, צעירים , זקנים נשים וטף, רכבות שלמות. אבל היתה זו גם שנת 1943, והנוער הפריצי (הגרמנים) יצא אז גדודים-גדודים להישחט אצל הסובייטים הרייך זקוק לידיים עובדות." עמוד 11, כרך ראשון.
המנהרה אנדרה לאקאז מאוטהאוזן

השארת תגובה

מתויק תחת מלחמת העולם השניה

נוטות החסד ג'ונתן ליטל יומנו של קצין אס אס

נוטות החסד מאת ג'ונתן ליטל, הוצאת כנרת-זמורה -ביתן, 2008, תרגם מצרפתית ניר רצ'קובסקי עם מבוא. סיפורו של קציןאס:אס: בשם מקס אואה, המשרת בחזית הרוסית ומשתתף באופן פעיל בפעולות השמדה והרג שונות, בעיקר של יהודים ושל עמים וגזעים 'נחותים' אחרים. מקס, הוא 'פסיכופת שפתאום קיבל רגש'. הוא הורג את אמו, הורג פה, הורג שם וכל זאת בתיאורים מפורטים. בספר זה מדובר על קצין אס אס: אבל אפשר להפוך את זה לקצין קמאר- רוז', צ'צני, יוגוסלבי, כל אחד בעצם. 943 עמודים של אורגיית דמים. הספר זכה בפרס גונקור ובפרס הגדול של האקדמיה הצרפתית. מלבד השבחים על הספר הוא זכה גם בקללות לא מעטות. ראה גם את החוברת 'הפולמוס' בה מסביר ג'ונתן ליטל את הסיבות לכתיבת הספר.

"פגזים רוסיים נחתו לפעמים סביב הערוצים האלה מרימים נתזי שלג עצומים, שמעתי אותם שורקים, מצליל צווחני ונוקב שהפך את מעי. בכל פעם הייתי צריך לעמוד ספני הדחף להשתטח ארצה, והתאמצתי לחקות את איוואן, שהתעלם מהם באדנות. כעבור זמן מה הצלחתי לאזור ביטחון….פתאום זינק עלי איוואן בלי אזהרה והצמיד אותי ארצה. פיצוץ מחריש אוזניים קרע את העולם, זה היה כל כך קרוב שחשתי את האוויר חובט בעור התוף שלי, ומטר של שלג ואדמה מעורבבים ניתך עלינו. ניסיתי להצטרף, אבל איוואן כבר משך אותי מכתפי והרים אותי. במרחק שלושים מטרים מאיתנו התרומם בעצלות עשן שחור מקרקעית הבלקה, האבק שהתרומם שקע לאיטו על השלג. ריח חריף של אבק שריפה מילא את האוויר. לבי  דהר כמטורף, ירכי היו כל כך כבדות שזה כאב, רציתי לחזור לשבת, כמו משקולת. אבל לא ניראה לי שאיוואן מתייחס לזה ברצינות. הוא הבריש את מדיו בארשת של ריכוז. אחרי כך סובב את גבי אליו הבריש במרץ את החלק ההוא של גופי בעודי מוחה את שרוולי. שבנו לדרכנו. החתחלתי לחשוב שהטיול הזה טיפשי. מה בכלל באתי לחפש שם? התקשיתי כמדומה לתפוס שאינני נמצא בפיאטיגורסק…יריות הפיצוצים על הפסגה, שידעתי שכוחותינו מחזיקים בה, הדהימה אותי. איך ייתכן שאנשים נשארים שם וסופגים כזה מטר של אש ומתכת? הייתי מרוחק משם קילומטר או שניים, ועדיין חשתי פחד. עמוד 349
ג'ונתן ליטל, סופר יהודי אמריקאי יליד 1967, גדל בצרפת ומתגורר בספרד. הספר זכה בפרס גונקור ובפרס האקדמיה הצרפית. ג'ונתן הוא בנו של סופר המתח המוערך, רוברט ליטל-ראה ספרו באתר בשם ,המהפכן".

השארת תגובה

מתויק תחת כללי, שואת היהודים