תגית: הכיבוש הגרמני

וילה נוגה פטריק מודיאנו צרפת במלחמה

וילה נוגה פטריק מודיאנו, הוצאת זמורה, תרגם אביטל ענבר, 1980, 140 עמודים.
Villa Triste Patrick Modiano 1975

"מי אתה, המציץ בצללים?", דילן תומאס.
רנה מינת, הוא צעיר בן שמונה עשרה. הוא חסר אזרחות כלשהיא, נע ונד על פני אירופה, ירא מהמלחמה ומפני השואה שאולי תלכוד גם אותו. הוא מגיע לעיר נופש קטנה על שפת אגם צרפתי אל מול הגבול השווייצרי. הקירבה למדינה הנייטראלית , השלווה, מרגיעה אותו ומביאה אותו לשאננות יתרה. בין הנופשים בעיר הוא מתיידד עם נערה בשם איבון וידידה הרופא, אך אינו יכול להישען עליהם ולמצוא מרגוע, גם הם נסחפים בגלי המלחמה. לאחר כחמש עשרה שנים, מנסה רנה מינת, לנסות לזכור מה קרה אתו באותן שנים ומה עלה בגורלם של הנערה וידידה הרופא אבל הכל חומק-עובר, כמראה מבעד לחלונה של מכונית דוהרת ונותר רק זכרון המרמה את התודעה. סיפור מרגש ביותר על נעורים אבודים. פטריק מודיאנו, מספר את הסיפור בסגנון נוסטאלגי דרך איזכורים של בתי קפה, מקומות מרגוע, רחובות, נופים המביאים את הקורא לחוש אינטימיות וקרבה לאירועים, למקומות, ולגיבורים ודרכם לחוש את האימה מפני המלחמה.

"מה עשיתי בהיותי בן שמונה עשרה על שפת אדמה של עיר מעיינוילה נוגה פטריק מודיאנו ות המרפא הנודעת? לא כלום. התגוררתי בפנסיון משפחתי, פנסיון 'הטיליות' שמו. בבולוואר קארבאסל, יכולתי לשכור לי חדר בעיר, אך ביכרתי לשכון על הגבעות, שני צעדים מווינדזור, מארמיטאז' ומאלהמברה שמותרותיהם וגניהם העבותים הישרו בי ביטחון. שכן פחדתי עד מוות, והרגשה זו לא הריפתה ממני מאז אף לא לרגע: אך באותם זמנים היתה עזה ומשוללת הגיון בהרבה. נסתי מפאריס במחשבה, שהעיר נעשתה מסוכנת לאנשים מסוגי. שררה בה אווירה משטרתית דוחה. מעצרי רחוב רבים מדי לטעמי, ופצצות. רוצה אני לדייק בכרונולוגיה ונקודות הציון היותר טובות הן המלחמות: באיזו מלחמה , בעצם, היה מדובר? בזו של אלג'יריה. בתחילת שנות הששים, כשנסעו ב'פלוריד' פתוחת הגג והנשים התלחשו בלי חן. גם הגברים. ואני פחדתי, עוד יותר מאשר היום, וברחתי במקלט זה בשל היותו רחוק משווייץ רק חמישה קילומטרים. סכנה קלה שבקלות-עוברים את האגם, וזהו. חשבתי לתומי שככל שאתה קרב לשווייץ, אתה משפר את סיכוייך להינצל. טרם ידעתי ששווייץ אינה קיימת. " עמוד 13

פטריק מודיאנו יליד פאריס, 1945 להורים יהודים. זכה בפרס גונקור ונחשב לאחד מבכירי הסופרים בצרפת כיום. מספריו בעברית: וילה נוגהמשמר הלילהנעורים, בחורים טובים היינו, תעודת זהות משפחתיתממורי ליין.

השארת תגובה

מתויק תחת מלחמת העולם השניה

הכאב מארגריט דיראס המחתרת הצרפתית רזיסטאנס

הכאב מארגריט דיראס מצרפתית אביטל ענבר, הוצאת מעריב 1987.
La Douleur Marguerite duras 1985
הכאב הוא כאבה האמיתי של מרגריט דיראס בפאריס תחת הכיבוש הנאצי. בעלה שהסתתר מהנאצים נלכד על ידי הגסטאפו. בעלה היה מפקד במחתרת הצרפתית 'הרזיסטאנס' אשר היה עסוק בתכנון פעולות חבלה נגד הגרמנים. מארגריט דיראס היתה אז כבת שמונה עשרה. קבוצת המחתרת שאליה השתייכה הונהגה בראשות פרנסוא מיטראן שלימים היה נשיא צרפת. לכידתו של בעלה בשבי הגסטאפו שינתה את חייה של מרגריט דיראס ומייד. היא מצאה שבעצם, אין לה אלא לחכות. זה המצב הקיומי שלה. ההמתנה. קודם, היא מחכה לידיעות מבעלה הכלוא סמוך לפאריס. מתישהוא היא מבינה שהוא הועבר למחנה השמדה בגרמניה. היא ממתינה לידיעה על מותו או על שיחרורו. חודשי המתנה אלה, הם תקופת מעברים מטלטלים מייאוש לתקווה היסטרית. היא מתחברת עם סוכן גסטאפו בניסיון להוציא מידע על בעלה. כאשר פאריס משתחררת מעול הכיבוש הנאצי מתגלים במלוא אכזריותם מעשי הכיבוש הנאצי בצרפת. תיאור מצבה של האישה בבדידות, בסכנת מוות, מלאה אהבה וגעזועים לבעלה, הסיוטים, התקווה ובעיקר הכאב. 154 עמודים.
הכאב מרגריט דיראס

" אך זה יצאנו מהקפה-טבק שעל יד הבורסה,ואנו הולכים ברגל. מזג האוויר נאה. אנו מדברים על המלחמה. צריך לדבר ללא הרף, ולא, נראים עצובים…אנו הולכים. הוא בוחן היטב את כל מה שסביבו, הרחובות ריקים. ההמון שעל המדרכות, הידיעות מהחזית מפורשות, החזית שלהם תובקע, ה עניין של ימים, העולם כולו ממתין לרגע זה, לנסיגה הראשונה. הוא סוקר את פאריס באהבה, הוא מכיר אותה היטב, ברחובות דומים לאלה עצר אנשים, לכל רחוב זיכרונותיו, זעקותיו, צעקותיו, יפחותיו. זיכרונות אלה אינם גורמים לו סבל, לראבייה. הם גנני הגן הזה, פאריס, הרחובות האלה האהובים עליהם כל כך, ושעכשיו הם נטולי יהודים. רק את מעשיו הטובים הוא זוכר, אין לו כל זיכרון של אלימות במו ידיו. כשהוא מדבר על האנשים שעצר, הוא נפעם: כולם הבינו את חובתו העגומה לעשות זאת, כולם, ולא עשו צרות מעולם, מקסימים.
"את עצובה, אינני יכול לסבול שאת עצובה."
" אינני עצובה."
"כן, את עצובה, אינך מדברת."
"הייתי רוצה לראות את בעלי."
" אני מכיר בפרן מישהו שיכולה להשיג ידיעות עליו אבל צריך תת לה כסף."
אני אומרת שאין לי כסף אבל יש לי תכשיטים, טבעת זהב עם פיטדה יפה. הוא אומר שבכל מקרה אפשר לנסות.למחרת היום אני באה עם הטבעת, ונותנת אותה בידו. כעבור יום אומר לי ראבייה שמסר את הטבעת לאדם האמור.ואחר כך הוא אינו דן בכך עוד. כך עוברים כמה וכמה ימים. אני חוקרת אותו בדבר גורלה דשל הטבעת. הוא אומר שהוא ניסה להיפגש שנית עם האדם האמור, אך לשווא, נראה לו שכנראה חדלה לעבוד בכלא-פרן, שכנראה שבה לגרמניה. איני שואלת אותו אם שבה לשם עם הטבעת. תמיד חשבתי שראבייה לא מסר מעולם את הטבעת, שלקח אותה לעצמו, שבדה מליבו את המעשייה על האשה בפרן כדי להחזיק בי, כדי להשלות אותי לחשוב שבעלי עודנו שם, שיש לו גישה אליו ושהוא עדיין יכול לנסות ליצור קשר עימו. הוא לא יכול להחזיר לי את הטבעת בלא שיחשוף את שקריו. הוא היה יכול לעצור אותי בכל רגע. " עמודים 82/83

מרגרט דיראס 1914-2002 סופרת צרפתיה. ילידת הודו-סין. בשנת 1931 באה לפאריס. מרבה לעסוק בנושאי הזמן והאהבה. התפרסמה בעולם בזכות התסריט ל'הירושימה אהובתי'-1960 משפט מהתסריט-סרט הפולחן של שנות הששים: "הוא:-לא ראית דבר בהירושימה.דבר. היא:-ראיתי את הכל, הכל. כן, ראיתי את בית -החולים. אני בטוחה בכך.בית-החולים קיים בהירושימה. איך יכולתי להימנע מלראותו? הוא:-לא ראית את בית-החולים בהירושימה, לא ראית דבר בהירושימה." מספריה של מרגרט דיראס: הכאב. סכר נגד האוקייאנוס השקט. עיניים כחולות שיער שחור. המאהב-מעין המשך לספר ' סכר כנגד האוקייאנוס– היה חרא של סרט. מודראטו קאנטאביל-עבודה מצוינת שלה-היה סרט לא רע עם ז'או-פול בלמונדו וז'אן מורו.

השארת תגובה

מתויק תחת כללי, צרפת במלחמת העולם השניה